בחודש פברואר 2007, קבלתי מעו”ד גלעד קורינאלדי מכתב בוטה ומאיים שבו דרש שאשלם למרשתו “סכום ראוי ביותר” תוך “חמשה ימי חסד”, אחרת מרשתו תפנה לעיתונות ותקים אתר אינטרנט מיוחד כדי לפרסם בכל העולם את טענותיה נגדי. “בידך מופקד גורלך” הוא כתב. “שמך הטוב כמו גם עתיד יצירתך מוטל עתה על כף המאזניים”.

לפני שקבלתי את המכתב בוטה ומאיים, מעולם לא שמעתי לא על גב’ טל ולא על ספרה. בוודאי שלא קראתי את הספר, שהיא הוציאה לאור במימון עצמי באנגליה, ולאחר מכן תבעה את ההוצאה לאור בטענה שלא פרסמה את הספר והפיצה אתו כראוי. טבלת ה-“דמיונות” שהגישה גב’ טל היתה רצופה בציטוטים מפוברקים הן מספרי והן מספרה. אחת ה-“דמיונות” שהצבעיה עליו היה שלדמות אחת שלה היה שיער שחור ולדמות אחת שלי היה שער חום, דבר שהוכיח לטענתה לא רק העתקה אלא “העתקה מתוחכמת” המיועדת להסתיר את המקור. היו מעל ל-50 עמודים של דמיונות הזויות כאלו. מה עוד שאפילו אחת העדות שהיא הזמינה העידה שקראה את הספר שלי שנתיים לפני שהספר של טל “יצא לאור” כביכול.

ביום 22/2/2007 בדיון במעמד צד אחד שיזם עו”ד קורינאלדי בבית המשפט המחוזי בירושלים, בקש וקבל שני צווים נגדי והמו”לים שלי בטענה שלא ניתן לאתר אותי ושקיים חשש שאני עומדת לברוח מן הארץ ולהבריח את נכסיי, וזאת על אף שיום לפני זה הוא קבל מכתב תשובה מעו”ד שלי למכתב המאיים שלו. הוא אמנם הזכיר את מכתב התשובה לקראת סוף הבקשה הארוכה, אך המשיך לטעון שהוא לא הצליח ליצור איתי שום קשר.

בנוסף, הסתיר עו”ד קורינאלדי מבית המשפט שיומיים לפני הדיון הוא התקשר לטלפון הנייד שלי ודבר עם בעלי, ולכן ידע טוב מאד איך ליצור איתי קשר. בפני בית המשפט טען שאינו יודע את “מספר הטלפון הקווי” שלי, ובכך יצר רושם שאינו יכול ליצור איתי קשר, ולא הזכיר לבית המשפט שאת מספר הטלפון הנייד שלי הוא כן יודע ואף התקשר אליו. בית המשפט קיבל את טענת עו”ד קורינאלדי שהנושא דחוף, על אף שהספרים יצאו לאור כעשור לפני כן. השופט לא ביקש מעו”ד קורינאלדי להוכיח את טענותיו, וגזר את דיני בלי שניתנה לי הזדמנות להגן על עצמי ולהציג את גירסתי לטענותיה ההזוית של גב’ טל.

למחרת היום, זכו הצווים שקבל עו”ד קורינאלדי באמצעות המצג השקרי שלו לפירסום נרחב בכל כלי התקשורת של יום שישי. שמעתי על הצווים לראשונה בשעה 06:45 כאשר עיתונאית שלא הכרתי התקשרה אלי הביתה.

(לאחר מכן נודע לי שלא הייתי הקורבן הראשון של הטקטיקה הזאת של עו”ד קורינאלדי — דרישה לדיון דחוף במעמד צד אחד ביום חמישי ופירסום רחב בתקשורת של יום שישי. אותו דבר קרה בתיק דוד הכי טוב, אותו עו”ד ואותו שופט.)

בעצת עו”ד שלי, הגשתי ביוני 2007 שתי תלונות נגד עו”ד קורינאלדי לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בירושלים. התלונה הראשונה התייחסה ל-“מכתב הסחיטה” והשנייה למצג השקרי ועדות השקר (לכארוה).

בתגובתו הראשונה ללשכה לא התייחס עו”ד קורינאלדי לגופן של התלונות אלא דרש שהלשכה תטיל עלי קנס על שהעזתי להתלונן נגדו. לאחר כשנה, כאשר הלשכה עדיין לא קבלה החלטה, הוא שכר את שירותיו של עו”ד תוסיה-כהן, היו”ר הקודם של וועדת האתיקה הירושלמית, שהגיש תגובה נוספת (שלישית!!) שבה טען שאני אשה היסטרית ולא הבנתי נכון את הרוח העדינה והמפייסת של המכתב. אף מילה אחת על המצג השקרי והתלונה השניה.

וועדת האתיקה הירושלמית קיבלה את גרסת עו”ד קורינאלדי כפי שנוסחה בידי יו”ר הקודם שלה. ערערתי לוועדה הארצית. התוצאה: גם הוועדה הארצית דחתה את התלונה הראשונה והתעלמה מהתלונה השניה.

הגשתי עתירה מנהלית נגד הלשכה, ובתגובה היא השיבה שהיא דווקא כן דנה בתלונה השניה אלא שלמרבה הצער, פשוט “שכחה” להודיע לי על כך (פעמיים! – גם בהחלטת הוועדה המחוזית וגם בהחלטת הוועדה הארצית). לגבי הטענה שעו”ד קורינאלדי מעולם לא התייחס לתלונה השניה, פתאום שלפה הלשכה תגובה שלו מלפני שנה (שגם אותה “שכחה” הלשכה להעביר אלי) שנמסרה לוועדה הארצית רק לאחר שהוועדה הירושלמית קבלה את החלטתה. זאת אומרת, וועדת האתיקה הירושלמית קבלה את עמדתו של עו”ד קורינאלי בעניין התלונה השניה על אף שלא קבלה ממנו כל תגובה!!!

לסיכום: הלשכה גררה את תגובתה במשך שנתיים וחצי, קבלה החלטה בלתי סבירה בעליל בתלונה הראשונה והתעלמה לחלוטין מהתלונה השניה. רק לאחר שהגשתי עתירה מנהלית לבית המשפט המחוזי בתל אביב, נזכרה הלשכה ש-“שכחה” פעמיים להודיע לי בזמנו על החלטה שכביכול קיבלה בתלונה השנייה.

יש לציין שאביו של עו”ד קורינאלדי הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת חיפה ובעבר מילא תפקידים חשובים בלשכה.

בדיון מקדמי בעתירתי שהתקיים ב- 20/6/2010 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, אמר לי עורך דינה של הלשכה שאין לי על מה להתלונן בענין המכתב, מאחר שעו”ד קורינאלדי הרי לא איים לרצוח אותי. ולגבי התלונה השנייה, הוא אמר שמאחר שבמקום אחר בבקשות שלו הזכיר עו”ד קורינאלדי את מכתב התשובה מעוה”ד שלי, אז הוא בעצם לא שקר לבית המשפט. זאת הפעם הראשונה ששמעתי שאמירת אמת במקום אחד מבטלת אמירת שקר במקום אחר.

בית המשפט קבע שאין לו סמכות לדון בנושא והציע לי למשוך את העתירה, אחרת בית המשפט עלול לחייב אותי לשלם את הוצאות הצד השני, וכך עשיתי. השופטת אמרה שאם אני רוצה, אני יכולה להגיש תלונה במשטרה.

עם תום הדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב, כבר באותו יום, ניגשתי למשטרת ירושלים ובקשתי להגיש תלונה נגד עו”ד קורינאלדי על סחיטה באיומים וסיוע לעדות שקר. השוטרים לא היו מוכנים להקשיב לי. ברגע ששמעו שמדובר בעו”ד, אמרו לי שהמשטרה אינה יכולה לעשות כלום. אני צריכה להגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין.

אירוניה מושלמת וכואבת.

בינואר 2012, קיבל בית המשפט העליון את בקשתי למתן פסק דין, לאחר שבית המשפט המחוזי בירושלים מחק את התביעה בעקבות מותה של התובעת, מיכל טל ז”ל.

פסק הדין, שאושר ע”י בית המשפט העליון (כב’ הנשיאה בייניש , כב’ השופט גרוניס וכב’ השופטת ארבל) דחה את התביעה ,קבע כי “אין ולא היה כל יסוד לטענה כלשהי בדבר ביצוע של “העתקות” ו”הפרות” זכויות יוצרים אשר הועלו בתביעה כנגד  גב’ רגן בביהמ”ש המחוזי“.

“טענותיה של טל היו הזויות אבל הסחבת והסבל שעברתי בחמש השנים האחרונות היו אמיתיים למדי. החוויה היתה איומה עבורי ועבור משפחתי. אני שמחה שצדקתי סוף סוף יצאה לאור, ואני סמוכה ובטוחה שצדקתי תצא לאור גם בתביעתה של שרה שפירו.

אני מקווה שהסיפור הזה הגיע לקיצו, לפחות עד שה-“סופר/ת” הבא/ה יחליט לבנות את עצמו על חשבוני.