Subscribe to Naomi's blog and receive a notification every time Naomi posts a new article.Click to Subscribe

תגובה להחלטת בית המשפט

I eventually won this case when the Supreme Court overturned the District Court’s scandalous decision against me. Click here for the details.

אני שמחה מאד על הזדמנות זו להגיב על הדברים הקשים שהטיח בי בית המשפט, היות ובחמשת השנים האחרונות הרגשתי שעלי לשמור על שתיקה, על מנת שלא ‘לעצבן’ את מערכת המשפט, בה האמנתי ונתתי את כל מבטחי, בתמימות איומה. כצאן הלכתי לטבח, ובעיוורון נתתי את אמוני במערכת, שאמון היה לשמור ולהגן על צדק, ולבסוף, נתן לשקר הגרוע מכל להתרחש.

האמת היא, ששלוש תביעות עומדות נגדי כרגע. הראשונה, הוגשה על ידי מיכל טל, אישה שאת ספרה מעולם לא ראיתי ואת שמה לא שמעתי עד שנשלח אלי מכתב הדורש ממני “סכום ראוי ביותר”, או ששמי יוכפש על ידה על גבי העיתונים. “בידך מופקד גורלך” הוא כתב. “שמך הטוב כמו גם עתיד יצירתך מוטל עתה על כף המאזניים”. מאז, הספיקה להצטלם עם אורן זריף, מרפא באמצעות כוחות אלקטרו מגנטיים ידועים, ולהתראיין לעיתונים שונים. וכן, היא נפטרה לפני שניתן פסק הדין, ובית המשפט ביטל את התביעה, על אף ששלב העדיות הסתיים. דבר זה היה בעוכרי ועד היום ונלחמת כדי לשנותו. אני דורשת שפסק הדין יצא במשפט זה, שהאמת תצא לאור באופן מוחלט. הגשתי על כך ערעור לבית המשפט העליון אף על פי שהיורשים ביקשו לבטל את תביעתם. אני חוזרת ואומרת: מעולם לא ראיתי את ספרה של מיכל טל וכל דימיון ביני לבין ספרה מבוסס על עדויות שקר שהוגשו לבית המשפט על ידי התובעת ועורך דינה, זאת, על פי עדותה של מיכל טל עצמה. ההודאה בדבר עדויות שקר אלה מעולם לא קיבלה התייחסות כלשהי מבית המשפט, שבראותו שעדויות אלו כוזבות, העדיף להעלים עין ולהמשיך לתת למשפט להתנהל בסחבת לא אופיינית, עד שסגר אותו בעקבות פטירתה של התובעת, באופן חד צדדי ובהתעלמות מהסבל הארוך והממושך שנגרם לי בעקבות עלילת כזב זו. בימים אלה, סוגייה זו נידונה בבית המשפט העליון ואני מקווה שהוא יפסוק לזכותי, ויקבע כי מעולם לא הייתה זו אלא הכפשה דוחה, הן של התובעת והן של עורך דינה, גלעד קורנאלדי.

המשפט השני נגע לאישה ששמה שרה שפירו. את ספרה כן ראיתי. היא שלחה לי את הספר ביוזמתה על מנת שאעזור לה לקדם את הספר ולהשיג מו”ל בחו”ל. עלי לציין, כי אני מקבלת פניות שכאלה כדבר שבשגרה. אנשים רבים פונים אלי בקשר לכתיבתם, ומתייעצים עמי בנוגע לאיכותה. לשרה שפירו, עניתי כמו שאני עונה לאנשים רבים ומתוך רצון לעזור ולעודד את כתיבתה, שספרה הוא נאה. במשפט, שימשה אמירה זו כעדות מכרעת כנגדי. מחמאה אנושית הגיונית, הפכה בידי השופט להודאה בדבר המשמעות העמוקה שייחסתי לתוכן של ספרה.

הבל הבל הבל!. כמו פעמים רבות במשפט זה, מחוות תמימות, תורגמו לשפה משפטית מנותקת והפכו נגדי לכתב תביעה אוולי ובומבסטי על דברים שלא היו ולא נבראו. אך קצרה היריעה מלפרט את כאבי נוכח מה שהופנה כנגדי בהיכל בית המשפט המחוזי. אנסה רק לענות על עיקרי הטענות שהושמעו.

טענותיה של שרה שפירו על הפרת זכויות יוצרים התמקדו בשתי קטעים בלבד בספר שמופיעים בגרסה האנגלית של הספר, אך לא העברית. אחד מהקטעים האלו, דיאלוג יחיד, הוצאתי מהגרסה העברית, אחרי ששרה שפירו, לפני שמונה עשרה שנה, התקשרה אלי ואמרה לי שהוא דומה לדיאלוג בספרה. כשסופר עושה תחקיר לספרו, משתרבבים לעיתים ובאופן לא מודע, אלמנטים מהספרים שהוא קורא. בעיקר, כשמדובר בספרים לא עלילתיים אלא אוטוביוגראפיים, כמו הספר המדובר. אם לא הייתה האפשרות הקלושה הזאת לגיטימית, כיצד סופר יכול היה לעשות תחקיר לספרו? כיצד יכולתי אני, באופן אותנטי, לתאר התייעצות בין אישה לרב בדבר המשך היריון?

את הקטע השני, שאורכו כפרק, לא הזכירה שרה שפירו באותה השיחה. הטענה שישנו איזשהו דימיון משמעותי בין הפרקים, נעשה רק לכבוד המשפט הזה ובסיוע של ‘מומחה’ חרדי שמידת חיבתו האישית אלי מתבטאת בביקורו ובהשתתפותו בפורומים חרדיים אשר מכפישים את שמי יומם וליל מיום שהשמעתי את קולי במדינת ישראל. וכן ששני הקטעים הפוכים לחלוטין בתוכנם. אולם, הוא מצא מוטיב אחד דומה: ‘עוזרת בית בארץ זרה’. מוטיב זה, הספיק לו כדי לגלול בפני השופט את האגדה האורבנית, כי כל חוסר הדימיון בין הפרק בספרי לבין הפרק של שרה שפירו, מקורו ב’היפוך מכוון’. כלומר, שכל הדברים שאינם דומים בין שני הפרקים, כמו אופי, דיאלוגים, הקשר, מוסר השכל , טונציה, וכו’ וכו’, כולם נובעים מניסיון שלי להסוות את ההעתקה של המוטיב הלא יסולא בפז של שרה שפירו: ‘עוזרת בית בארץ זרה’.

אבסורדי, אירוני, מגוחך ובעיקר- מעצבן. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק לנוכח עדות זו. למותר לציין, שהיום אני מבינה יותר טוב מה עלי היה לעשות.

יתרה מזו, הטענה של המומחה הייתה כי קטעים אלה ש-“העתקתי”כביכול, הינם קטעים מהותיים לכל הספר כולו. בכך הסיק, בלוגיקה מעוותת, כי הספר נשען על הקטעים הללו, וכי הם משמעותיים לו ביותר. כמה מוזר! הרי את הדיאלוג הוצאתי בגרסה העברית והספר נותר ברשימת רבי המכר כמעט כשנתיים. האם באמת אפשר לטעון, שספר שלם יכול להיות מושפע בצורה כל כך עמוקה ומשמעותית ממוטיב של ‘עובדת זרה בארץ זרה’ כפי שטענה התביעה? או מפרק אחד בלבד? אפילו השופט, עדיין לא הכריע בשאלה זו ויידרש לכך בשאלת הפיצויים. אני מקווה, שהשכל הישר ינצח לפחות פעם אחת במשפט המסורבל והפאתטי הזה.  ננננ

כפי שכבר קראתם בוודאי, השופט הכריע נגדי במשפט בשאלה העקרונית שמקדימה את שאלת הפיצויים. הוא קבע כי העתקתי, גנבתי והפרתי זכויות יוצרים. הוא העדיף את עדות המומחה החרדי על פני עדותה של פרופסור אמילי בודיק מהאוניברסיטה העברית ובכך למעשה, חתם את הגולל על הסאגה המיותרת הזאת. מיותרת, משום שאם הייתי יודעת שישפטו אותי בניגוד לחוות דעתם הברורה של עורכי הדין של כל ההוצאות לאור בארה”ב שאיתם בדקתי את הנושא פעמים רבות לפני התביעה, בניגוד לכל מה שרשום בספרי החוקים של מדינת ישראל לגבי ההגדרה של מהי ‘הפרת זכויות יוצרים’, אם הייתי יודעת את כל זאת – הייתי כבר מביאה את ה-“סכום הראוי ביותר” מראש –  לשרה שפירו שמיוסרת כבר שמונה עשרה שנה מדיאלוג אחד אומלל.

וכעת לעניין התביעה השלישית. תביעה זו הוגשה כארבע שנים אחרי כל שאר התביעות, על ידי סודי רוזנגרטן, אישה חרדיה שלפי טענתה, לא מסוגלת לסבול אותי על הביקורת שאני משמיעה כנגד העולם החרדי. רוזנגרטן זו, בשמעה את להקת הזאבים המתקבצת סביבי, נזכרה שהיא רשמה פעם סיפור קצר על חוויתיה בניסיון לשדך את בנה. הזדרזה ומצאה מייד את מוטיב ה’אם המנסה לשדך את בנה’ בספרי. בקצב שבו הדברים הולכים, אני כנראה אצטרך לזכות בלוטו כדי לממן כל  בן אדם שמוצא מוטיבים דומים בספרים שלי לכל גיהוק שהוא אי פעם פלט.

בשורה התחתונה: הדבר היחיד שאני אשמה בו, הוא האמנתי שאין ספור עדויות של מומחים, פרופסורים לספרות, סופרים בעלי שם, רבנים אורתודכסיים המצויים בניואנסים של תיאורי הווי דתי, יעמדו להגן עלי מפני עדות של מומחה אחד, מעולמם של אלו שיש להם נטייה לשנאת כל אדם המבקר את עולמם הצר. חשבתי שהאמת תעמוד ותאיר את ההיכל בית המשפט. את האמת הפשוטה שניסיתי להשמיע, נשמעה מגוחכת תחת צעקות גסות של ‘היפוך מכוון’ ושאר הבלים.

כוחי אבד לי במשפט זה. כוחי ששימש אותי שנים כה רבות למלחמה נגד אפליית נשים, נגד ביזוי כבוד האדם, נוגד חושך ובערות, כוח זה, מותש. גם, אני יודעת שמילים של הרס וארס בדרכן אלי, שהעיתונים, שאת מלאכתן אני מכירה היטב, יקפצו זה על גבי זה בניסיון להשחיר את שמי ולהרוס את אשר בניתי בעמל רב כל כך הרבה שנים. אכן, עייפה אני ממאבקים תפלים כפי שמעולם לא הייתי, וגם, אינני חושבת שיש בידי לעצור את זרם אותן המילים, המחפשות לפגוע בי ובמפעל חיי.

אבל, גם אם כוחי תש, האמונה שלי בטוב, וביופי שיש בכתיבה, ממלאות אותי תקווה וחיים חדשים. אני מאושרת מן המחשבה שאלוהים נתן לי את הכישרון לכתוב ולהתבטא.  אני בטוחה, שגם אם אשאר בסוף אישה ללא פרוטה, וללא כבוד, תמיד יהיו ספרי אור גדול שמאיר לעולם, וייגעו באנשים באשר הם. המילים, אותן אחזתי בידיי הקטנות, והבאתי אותם מהבורא הגדול לעולם, הן העדות הטובה ביותר ופסק הדין היפה מכולם.